דבר תורה לשבת: פרשת שמיני

פרשת שמיני פותחת בתיאור יום חגיגי שהפך באחת לטרגדיה, וממנה ניתן לשאוב לקח חשוב על אחדות הקהילה. לאחר שבעת ימי המילואים הגיע היום השמיני שבו חנכו את המשכן. העם כולו ציפה בהתלהבות להתגלות שכינת ה' על המקדש, ואכן אש אלוקית ירדה מן השמים ושרפה את הקרבנות על המזבח לעיני כולם, אך מיד ברגע השיא אירע אסון: שני בני אהרן, נדב ואביהוא, הקריבו אש זרה אשר לא צוו עליה, ואש יצאה מלפני ה' ושרפה אותם. ברגע אחד, השמחה הלאומית הפכה תדהמה ואבל.

נדב ואביהוא הם אמנם דמויות נדירות וקדושות בדרגתן, אך שורש חטאם – פעולה הרסנית הנובעת מאגו וחוסר התחשבות בכלל – הוא תופעה המוכרת גם לנו. כאן טמון החיבור בין הפרשה לבין חיינו כקהילה. כאשר יחידים או קבוצות פועלים בפזיזות, תוך התעלמות מהזולת ומהמסגרת המשותפת, עלול להיגרם קרע המסכן את שלמות הקהילה כולה.

 

מדוע אירע האסון הנורא דווקא במעמד קדוש זה? חז"ל מנו כמה וכמה טעויות של נדב ואביהוא. נדב ואביהוא פעלו כיחידים בלא לתאם עם איש, כל אחד מהם "אִישׁ מַחְתָּתוֹ" בידו, מתוך תחושת ביטחון עצמי מופרז. הם אפילו לא שאלו את אביהם אהרן הכהן הגדול או את משה רבנו לפני שעשו מעשה. לפי אחד המדרשים, בדרכם למעמד אמר נדב לאחיו: "מתי ימותו שני הזקנים הללו (משה ואהרן) ואני ואתה ננהיג את הדור?" – מחשבה שחצנית שעליה הגיב הקב"ה: "נראה מי קובר את מי". כלומר, בני אהרן כבר ראו את עצמם כמנהיגים במקום משה ואהרן, ובכך העידו על גבהות לב ורצון להתבדל מהנהגת הקהילה הקיימת. יהירות זו וחוסר הכפיפות לסדר המשותף עלו להם בחייהם. דווקא ברגע שהיה אמור לסמל אחדות ושיא רוחני לעם כולו, הופרה האחדות על-ידי מעשה פרטי שלא בהתאם לציווי ה' – והטרגדיה לא איחרה לבוא.

 

סכנת הפילוג ולשון הרע בקהילה

 

במציאות חיינו, לא פעם מתגלעים חילוקי דעות בתוך הקהילה – יהיו אלה ויכוחים אידאולוגיים, מחלוקות אישיות או מחלוקות על דרך ניהול בית הכנסת. לעיתים, במקום לברר את ההדורים בדרכי שלום ולכבד איש את רעהו, אנשים בוחרים בדרך הקלה (או הקשה) של פרישה ויצירת קבוצה נפרדת. במהלך פרישה כזאת קורה לא פעם שגם נשמעים דברי לעג, לשון הרע והוצאת דיבה כלפי הצד השני – כלפי "הקהילה ההיא" שממנה פרשו. זוהי תופעה מסוכנת מאוד מבחינה רוחנית וחברתית. התורה והחכמים מזהירים אותנו במילים חריפות נגד פילוג ולשון הרע, כי הם חותרים תחת יסודות הקדושה והחוסן של העם.

 

הציווי "לֹא תִתְגֹּדְדוּ" (דברים י"ד, א') זוכה אצל חז"ל למשמעות נוספת מעבר לאיסור התגובה הקיצונית על מיתה: "לא תעשו אגודות אגודות" – איסור ההתפלגות לפלגים וכתות. החברה הישראלית נמשלת לגוף חי; כאשר היא מתפרקת לאגודות נפרדות שכל אחת בטוחה שרק היא מייצגת את האמת, זוהי "מיתה של החברה". במקום שהאיברים יפעלו יחד בהרמוניה בגוף אחד, הם נקרעים זה מזה – וכשאין אחדות של גוף ונשמה מתקיימת חלילה מציאות של מיתה . הפילוג הוא מוות חברתי. 

 

חז"ל גם אומרים במסכת אבות: "אל תפרוש מן הציבור" – אל תנתק את עצמך מהכלל. מי שמתרחק ומבודד עצמו מתוך כעס או גאווה, אינו זוכה לראות בישועת הציבור. במילים אחרות, פורש מן הציבור מפסיד בסופו של דבר גם את טובת עצמו, שכן גורלו של היחיד כרוך בגורל הכלל. 

 

מעבר לנזק שבפירוד עצמו, מתלווה אליו כמעט תמיד חטא חמור נוסף – לשון הרע. כאשר קבוצה בקהילה יוצאת לדרך נפרדת מתוך מריבה, קשה מאוד להימנע מהשמצת הצד השני כדי להצדיק את הפרישה. רגשות פגועים ואגו פגוע מולידים מילים רעות: רכילות, לעג, האשמות והוצאת דיבת הזולת. ההרס שגורמת הלשון עלול להיות קטלני לא פחות מהפילוג הגלוי. אמר שלמה המלך: "מוות וחיים ביד הלשון" –  הלשון יכולה לבנות אבל גם להרוס עולמות. לשון הרע מוגדרת על-ידי חז"ל כשקולה כנגד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים גם יחד. היא פוגעת בשלושה: במדבר, בשומע ובמי שנאמר עליו. כאשר לשון הרע מתפשטת בקהילה, האווירה מורעלת והאמון ההדדי נשבר.  שום קבוצה חדשה שתקום לא תיבנה על יסוד איתן אם אבניה מודבקות ברעל של שנאת אחים. ויתרה מזו – גם ברמה הלאומית ההשלכות הרות אסון: "אמרו חז"ל: דורו של דוד כולם צדיקים היו, ועל-ידי שהיו בהם דילטורין (מלשינים ורכלנים) היו יוצאים למלחמה ונופלים… אבל דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, ועל-ידי שלא היה להם דילטורין היו יוצאים למלחמה ומנצחים.  דור המלך אחאב, למרות חטאיו הכבדים, ניצח במלחמות מפני שהיה מאוחד ושלום שרר בתוכו, ואילו דורו של דוד המלך, על אף צדקותו, נחל מפלות כיוון שהיו בו מספר "מוציאי דיבה" שגרמו מחלוקת מבפנים. חז"ל מסכמים: חטאים ועוונות הם דברים נוראיים שיש לשוב מהם, אך לשון הרע פירושה חורבן האומה. אם אין שלום ורעות בין איש לרעהו – אין כוח שיאחד אותנו, ואז אנחנו חסרים את ההגנה האלוקית והכוח הפנימי לנצח מול אויבינו. דברים חזקים אלו ממחישים עד כמה לשון הרע ופירוד לבבות פוגעים לא רק בפרטים אלא בכלל ישראל לדורותיו.

 

המסר ברור: פילוג רצוף בלשון הרע הוא הרסני. במקום "ליישר את ההדורים" ולפעול באחדות, כפי שביקש המשתמש, עלולים חלילה להביא לחורבן רוחני וחברתי. כל מחלוקת שהיא "שאינה לשם שמים" – סופה רע ומר. הדוגמה הקלאסית למחלוקת הרסנית היא מחלוקת קורח ועדתו, שהתפלגו ממשה רבנו ובסופם האדמה בלעה אותם . לא במקרה אומרים שבית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם – שאף היא באה לידי ביטוי בהלבנת פנים ולשון הרע בין אחים. 

 

כוחה של אחדות

 

מנגד, כאשר שוררת אחדות בקהילה - הברכה שורה. נאמר בתהלים: "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים, שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד". הקב"ה מתגלה ומברך את עמו כשהם מלוכדים. ראינו שדורו של אחאב ניצל מסכנות למרות חטאי עבודה זרה, משום שבין אדם לחברו הייתה אחדות. המקורות מלאים בסיפורים המלמדים שאחדות יכולה להפוך כל גזרה. גם כאשר יש חילוקי דעות – ניתן לנהלם באופן בריא מבלי לפגוע באחדות. 

 

חז"ל מזכירים לטובה את מחלוקות בית הלל ובית שמאי כ"מחלוקת לשם שמים" – מחלוקת שיש בה כבוד הדדי ולכן סופה להתקיים. למרות שבית שמאי ובית הלל חלקו ביניהם בעשרות סוגיות מהותיות, ואף בנושאים רגישים הנוגעים למשפחה וייחוס לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי. כלומר, הם המשיכו להשתדך אלו באלו ולחיות יחד כעם אחד, מתוך אמון הדדי שלא יכשילו זה את זה בהלכות שהם חולקים עליהן . ניתן רק לדמיין כמה קרע היה נוצר אילו כל צד היה פוסל את בני הצד השני ואכן, לפי שיטת בית הלל, חלק מנשות בית שמאי היו כפסולות, ולהפך . אך חז"ל מדגישים שהמצב הזה לא קרה בפועל – כי שני הצדדים הבינו שכולם חלק מעם ישראל ושאסור להפוך את המחלוקת לקרע. זהו לקח עצום: אפשר להחזיק בדעות שונות ואפילו מנוגדות, ובכל זאת לדבוק באחדות ולכבד איש את רעהו. מחלוקת שהיא "לשם שמים" פירושה ששני הצדדים רוצים באמת לברר את האמת או את הטוב הכללי, ולא מונעים מאגו וכבוד. במחלוקת כזו אף צד לא ירצה לפגוע בזולת או לפרוש ממנו, אלא ימשיך לראות בו אח.

 

הכוח של אחדות הוא שאז השלם גדול מסכום חלקיו. בכל קהילה יש מגוון דעות ואישים; אם כולם מתאגדים יחד, השוני הופך למקור עושר וכוח. האחדות אינה אומרת שכולנו חייבים לחשוב אותו דבר – אלא שאנו מכירים בלגיטימיות ובמקום של כל פרט וקבוצה בתוך המכלול. בדיוק לשם כך התורה נתנה לנו מצוות של "ואהבת לרעך כמוך" ו"לא תשנא את אחיך בלבבך" – לבנות חברה שמסוגלת להכיל מחלוקות באהבה. 

 

כאשר מתגלה קונפליקט בקהילה, זוהי שעת מבחן. אם נעמוד בה – ונתעלה לאחדות, לפיוס ולהדברות – נצא מחוזקים. אם, חלילה, כל צד יתבצר בעמדתו מתוך כעס וגאווה, התוצאה תהיה שני חצאים חלשים ואומללים. טובים השניים מן האחד, אך רק כאשר השניים מחוברים. 

 

קריאה לאחדות ופיוס

 

לאור האמור, המסר עבורנו ברור: בפרשת שמיני למדנו באופן דרמטי את סכנת היוזמה הפרטית המפוררת ואת הצורך להישמע לרצון ה' ולפעול בתוך המסגרת המשותפת. בחיי הקהילה, פירוש הדבר הוא להעדיף תמיד את אחדות הקהילה על פני יצירת פלג נפרד. ודאי, יש מקרים של מחלוקת שקשה ליישב באופן מיידי; לעיתים אי-אפשר למנוע ויכוחים חריפים. אבל גם אז, הבחירה אם לשבור את הכלים ולפרוש, או לחילופין לפעול לגישור ולכבוד הדדי, נתונה בידינו.

 

להלן כמה קווים מנחים שנוכל לקחת איתנו, כדי להימנע מפילוג מיותר וכדי לשמר את האחדות גם בעת מחלוקת: 

• שמירת הלשון וכבוד הזולת: נזהר מלדבר סרה באחינו. גם כשמביעים ביקורת, נעשה זאת באופן מכבד וללא השפלה. נזכור שלשון הרע עלולה לגרום לחורבן חיי החברה, ונקפיד לעצור שיח מַרעיל כשהוא מתחיל. 

• פתרון מחלוקות בדיאלוג כן:  אם יש חילוקי דעות, ניפגש באווירה של רצון טוב, אולי בנוכחות מגשר, נקשיב באמת לטענות האחר ונסביר את עמדתנו בלי להתלהם. פעמים רבות נגלה שהפערים אינם גדולים כפי שחשבנו, במיוחד כשמסירים חשד וכעס. 

• זכירת ערך השלום והקהילה: לפני שנוקטים צעד דרסטי של פרישה, נזכור את עוצמת הערך של "שלום בית" קהילתי. האם המחלוקת הנוכחית מצדיקה שבירה של אחדות הקהילה שנבנתה במשך שנים? לרוב, התשובה תהיה שלילית. במקרים שאכן מתפלגים – הדבר צריך להיות המוצא האחרון ממש, ולא כתגובה מהירה מכעס. 

• אהבת חינם וסובלנות: עלינו לטפח אהבה בלתי מותנית בתוך הציבור. הוי דן את כל האדם לכף זכות– נשתדל לראות את הטוב שבזולת גם כאשר איננו מסכימים עמו. כל אחד הוא בן או בת לעם ישראל, כולנו אחים, וכמו במשפחה – לא שוללים בן משפחה בגלל ריב. 

 

מי ייתן ונזכה להרבות באחדות ובשלום בינינו. שנזכור תמיד שאנו חולקים מטרה ומשימה משותפת בעבודת ה', ושהקהילה היא מקור כוחנו. אם חלוקים אנו – נעשה זאת כבית הלל ובית שמאי, מתוך כבוד הדדי ו"לשם שמים".